<h1>ספר החינוך מצוה תק"נ</h1>
<h2>דף כא:</h2>
שלא לחרוש בשור ובחמור יחדיו, והוא הדין לכל שני מיני בהמה שהאחת היא טהורה והאחת היא טמאה, ולא דוקא חרישה לבד אסורה אלא הוא הדין כל מלאכה מהמלאכות כגון דישה או למשוך עגלה וכל שאר מלאכות, ועל זה נאמר [דברים כ"ב] לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. שורש המצוה כתב הרב רבנו משה בן מימון זכרונו לברכה שהוא משורש איסור הרבעת הבהמה כלאים כי דרך עובדי אדמה להביא הצמד ברפת אחת ושמה ירכיב אותם, ושורש איסור הרבעה כתבתיו במקומו בסדר קדושים תהיו [מצוה רמ"ד], ואחר רשות אדני הרב הנזכר והודאה על דברו הטוב אענה אף אני חלקי, ואומר כי מטעמי מצוה זו ענין צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה, וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינן וכל שכן לעשות עמהן מלאכה, וכמו שאנו רואים בעינינו באותן שאינם תחת ידינו כי כל עוף למינו ישכון, וכל הבהמות ושאר המינין גם כן ידבקו לעולם במיניהן, וכל חכם לב מזה יקח מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשונים בהנהגתם כמו צדיק ורשע והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל כל שכן בבני אדם אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאין חיוב מצוה זו מן התורה כי אם בשני מינין שהן כגון שור וחמור שהאחד טהור והשני טמא שטבעם רחוק מאד זה מזה, אבל בשני מינין טהורים או טמאים אף על פי שאינם מין אחד כגון שור ותיש או חמור וסוס אינו אסור מן התורה אבל מדרבנן הוא שאסור בכל שני מינים שהם כלאים בהרבעה, ואחד בהמה או חיה בכלל האיסור, ואחד החורש בהן או זורע או מושך בהן עגלה, וכן אם היה אחד יושב בעגלה ואחד מנהיג שניהן לוקין מפני שישיבתו בעגלה גורמת לבהמה שתמשוך, ואפילו מאה שהמשיכו כאחד כלם לוקין, ומה שאמרו שמותר לעשות כל מלאכה באדם ובהמה שנאמר בשור ובחמור ולא באדם וחמור או באדם ושור, וטעם הענין לפי השרש שאמרנו מפני שאין התחברות הבהמה צער לאדם כי אין לו עמה חברה כלל והרי הוא כעושה מלאכה אצל עץ אחד או אבן אחת ואינו בא כלל בגדר הדבר שדברנו עליו, וכן מענין המצוה מה שאמר רבי יצחק בסוף מכות [כ"ב ע"א] שהמנהיג בשור פסולי המקודשין לוקה שאף על פי שהוא גוף אחד עשאו הכתוב כשני גופין ללקות עליו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק ח' ממסכת כלאים. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, ועובר על זה וזרע או חרש או משך או הנהיג בכלאים שהן שני מינין אחד טמא ואחד טהור חייב מלקות מדאוריתא, ואפילו הנהיגן כאחד בקול לבד כדרך הבהמות שהולכות לפעמים בגערת בן אדם חייב מלקות, שנאמר יחדיו מכל מקום, דקדקו זכרונם לברכה בזה מדברי הכתוב לחייב מלקות בדיבור בלי מעשה, ואם בשני מינים טמאים או טהורים שהן כלאים בהרבעה זה בזה חייב מכת מרדות מדרבנן.
